חפש בפינת יזכור

אדם זרטל

2015 - 1936 

לאדם
אדם היה שילוב של איש העולם הגדול, ומקומי במלוא מובן המילה.
אהב את משפחתו ואת הקיבוץ של ראשית הדרך, כמו שאהב את הספרות, הארכיאולוגיה ואת ארץ ישראל במלוא רוחבה ועומקה.
היות והיה אישיות טוטאלית השקיע בכל אחת מאהבותיו את מלוא האנרגיה הרוחנית והנפשית שניחן בה.
לפני פציעתו הקשה, במלחמת יום הכיפורים, ממנה סבל כל חייו, הספיק למלא תפקידים חברתיים ומשקיים בקיבוץ:
היה עורך העלון המקומי, היה מרכז ועדת תרבות, היה מרכז הרפת והיה גם מרכז המשק וחבר מזכירות הקיבוץ.
לאחר פציעתו פנה ללימודים אקדמאיים, הפך לפרופסור לארכיאולוגיה, כתב מחקרים רבים וביצע את הסקר של ארץ ישראל במשך עשרות שנים.
אדם אהב מאד את התשתית הערכית הקיבוצית שבאה לידי ביטוי במעשיהם ואורחות חייהם של מייסדי הקיבוץ.
אהב את ההמשכיות שבאה לידי ביטוי בהתכנסויות שונות וביחוד בקבלות השבת, בהן לקח חלק באופן פעיל ומרכזי.
אדם זרטל בצעירותו
במהלך השנים תרם בשמחה ובנכונות להעשרת השכלתם של חברי הקיבוץ במסגרת חורף חכם ובמסגרות נוספות. הרצאותיו היו מלאות עניין ומשכו קהל רב.
חַיִינוּ זה לצד זה במהלך כל חיינו המשותפים. היינו חברים בנפש למרות שלעיתים חלקנו זה על זה בשאלות החשובות לשנינו.
אבל מעל ומעבר לחילוקי הדעות הייתה בינינו חברות עמוקה, הבנה הדדית שהייתה מעבר למילים שהחלפנו בינינו.
היה לי חבר שהולך היום בדרכו האחרונה ולוקח איתו משהו ממני.
היעדרו של אדם מנוף חיי, נוף חיינו, יחסר לי מאד.
עם הסתלקותו של אדם השמיים הרוחניים שלי, שלנו, נעשו נמוכים יותר, צרים יותר, דלילים יותר.
ואין לאדם זרטל תחליף במרקם החיים שלי. ואני כבר מתגעגע...
אני משתתף בצערם של יהודית, אמוץ, אמרי, רותם ונבות ובני משפחותיהם, אותם כל כך אהב.
יהי זכרו של אדם צרור בצרור חיינו האישיים והמשותפים, לאורך שנים וחיים שלמים.

אבישי גרוסמן בשם קיבוץ עין שמר

אבא יקר
אבאלה שלנו, אנחנו הרי רק באמצע: באמצע שיחה על מלחמת העולם השנייה ובאמצע תכנון הנסיעה למצרים בפברואר, וספר חדש בדרך ובשבוע הבא מתחילה שנת הלימודים, וכבר קבענו לקנות אופניים חדשים.
אבא, השנתיים האחרונות לא היו קלות, האחרונה במיוחד. גם שסבלת היית אומר: זו אפיזודה חולפת וכך גם אמרת ביום שישי האחרון לפי שנסענו לבית החולים.
בשנים האחרונות התקרבנו מאוד, התרככת, התפייסת, עברת שינוי, מקשיב מייעץ ומסייע ובכל עת ובכל עניין. המשפחה והסבאות הפכו למרכז חייך: הנכדים אמרת לנו הם התיקון שלי. ליווינו אותך במהלך הטיפולים שהפכו לשעות חסד, גילוי לב, התקרבות, אהבה וחמלה.
פתאום לא יכולת לרוץ לעוד הרצאה, סיור או סקר, למדת לקחת אויר, לנוח בצהריים, לצפות בטלוויזיה. בפסח האחרון התחבקנו ואמרתי לך: בסוף עוד תהייה בנאדם ענית לי: כל כך הרבה שנים אתם מנסים בסוף אולי זה יצליח.
אימא לימדה אותך שאפשר לעצור להירגע, לנוח, ליהנות מעט. טיפחת את הגינה, התחלת לצייר בכל רגע פנוי, גם במהלך הטיפולים נשאת איתך תמיד עפרון ומחברת ורשמת פורטרטים של הסובבים, דיוקנאות אנושיים ובני אדם ריתקו אותך, והציור הפך לאהבתך הגדולה, אמרת שזה מסב לך הנאה יותר מכל.
אימא שלנו, כל כך הרבה שנים שהלכת לצידו של אבא תומכת ומסייעת מפייסת ומחברת.היית מרכז עולמו ואהבתו הגדולה. את גם מרכז עולמנו.
אבא היה איש יוצא דופן, איש של חלומות, סקרן, ארכיאולוג פורץ דרך וחדשן, אוהב תנ"ך, מורה, הרפתקן, יזם, אוהב חיים ואמיץ. אוהב את הארץ ואת אנשיה.
עושה הכול בדרכו הייחודית, חזק ואופטימי ללא תקנה.
תמיד במרכז: כריזמטי, איש שיחה מרתק, מספר בדיחה, אנקדוטה משעשעת, פיסת ידע מעשירה או מובאה מהמקורות.
סערת כל חייך ועלית בסערה השמימה
אתה כבר לא איתנו אבל טבוע בכולנו בדרכך הייחודית. אז מצידנו אתה כאן ונשאר איתנו תמיד.
אבא, לא היינו חולמים להשאיר אותך בלי הקביים שלך, היית נוזף בנו.
אולי עכשיו תפגוש את חבריך הוותיקים ותמצא מעט שלווה, אבל כולנו יודעים שמיד תכתיף תרמיל על שכם ותצא לסקור את מרחבי השמים.
ברור לנו שאם רק היית יכול, היית מבקש לעבור על הטקסט עושה הגהה, עורך ובוודאי משנה את הסוף.
נשמח להערותיך.
באהבה ובתודה על הכול

אמא, מוצקה, אמרושקה, רותקה ובותול
אדם עם הוריו ובנו


סבא אדם היקר,

 רק בשישי לפני שבוע באתי להיפרד ממך לפני שטסתי לגרמניה, לא ידעתי שזאת תהיה הפרידה האחרונה, תמיד היה לי ברור שיש לי אותך לעוד מספר שנים לא קטן.
איזה סבא כייפי היית.
 אני זוכר כשהיינו קטנים ואתה וסבתא הייתם באים אלינו לטבעון. הייתי מחכה לכם ליד החלון וכששמעתי את האוטו מגיע הייתי רץ ומלווה אתכם למעלה. אני זוכר שהיית משחק איתנו ועושה לנו סוס בדשא של הגינה. איזה כיף זה היה. ושאתה ואני היינו הולכים למטע האבוקדו, הולכים בין העצים אחרי הקטיף ומחפשים אבוקדו שנשכחו ומדברים על כל מיני. אתה היית מחפש, ואני הייתי מטפס על העצים ולפעמים לוקח את אחד הקביים שלך בשביל להגיע אל האבוקדו. תמיד היינו חוזרים עם שקיות מלאות.
וגם את טיולי האופניים הליליים אל בית הקברות ואל הלול לא אשכח.
לא פעם לקחת אותי לסקרים בתור ילד קטן והדבר העיקרי שאני זוכר זה את ההתלהבות. לצאת איתך ביחד לסקר! ומכל חתיכת חרס שהייתי מוצא ומביא לך, היית מתלהב ונותן לי את ההרגשה שמצאתי את הדבר החשוב ביותר בעולם.
 תמיד חייכת, וחיבקת ונישקת ונתת ליובל, יעל ולי שמות חיבה.
אתה מושא להערצה של כל כך הרבה אנשים. אני בכלל לא אזכיר את נושא הארכיאולוגיה שאין שני לך בו, אחרים יעשו זאת טוב ממני.
תודה סבא. על כל כך הרבה זיכרונות ורגעים מאושרים, הלוואי והייתי איתך כאן בפעם האחרונה.
מקווה שאתה שליו ורגוע וטוב לך.
שלך, מרחוק אבל קרוב.
מיתושקה.
הנכד עמית, בנם של אמוץ ואיריס

לסבא היקר שלנו,
אף פעם לא דמיינו שנצטרך להגיע לרגע הזה. אנחנו זוכרות את הימים בהם היית מכין את הסלט המפורסם שלך "סלט סבא".
ולעולם לא נשכח את טעמו המופלא. בזמן שטרפנו את הסלט הטעים היית מספר לנו על המסעות המעניינים שלך איך שתמיד היית מנצח את כולם במשחק "ארץ עיר" בזכות הידע העשיר שלך. אנחנו נתגעגע להכול: כל סיפור מעניין, כל נשיקה וכל חיבוק אוהב.
אנחנו שולחות לך אלף נשיקות מלמטה וכנראה שאלוהים לוקח רק את הטובים אם הוא לקח אותך.
שתעשה לו קצת סדר שם למעלה. סבא איש כל כך מיוחד ואהוב, תודה על הסבא שהיית ועל כל הידע שהשתלת בנו. תמיד נזכור אותך סבאשאהב וחיבק אותנו מהרגע הראשון,
ועשה הכול שתמיד נהיה מרוצות ועם חיוך על הפנים.
אוהבות עד השמיים ובחזרה.
מאיתנו הנכדות
תמר, רות, שי, פז
סבא,זה מרגיש כל כך מוזר ובלתי טבעי לעמוד ככה ולחשוב שזאת הפעם האחרונה שאדבר איתך, ומוזרה לא פחות המחשבה שלא תוכל לענות לי, כי תמיד היה לך מה לענות לי. כבר יומיים שאני מנסה לחשוב איך זה בכלל אפשרי להפרד ממך, והמצב הזה נראה לי כל כך מופרך ובלתי טבעי. איך זה בכלל אפשרי לחשוב שלא אראה אותך שוב, ושלא תספר לנו שהיית היום בבוקר בסקר ומצאתם משהו מאד מעניין שבאופן טבעי הזכיר לך את מה שקראת בתנ"ך, ותצטט את הפסוק במדויק, ורק כשנגיע הביתה מחד האוכל ותבדוק בספר תגיד לנו "אוך, זה היה פסוק 20 ולא 21", כאילו שזה בכלל משנה. אני לא יכול להבין עדיין שלא יהיו יותר סיפורים על אפריקה וסיפורים על הסקר וסיפורים על מה שהיה בקיבוץ פעם, מזמן. איך אפשר לדמיין בכלל להכנס לחדר האוכל בלי קריאות השמחה שלך, שתמיד היו מלוות בקריאה "יובלון!" ומיד אחרי כן "מה, אני מביך אותך? אני סבא שלך, מותר לי קצת!!".על הידע העצום שהיה לך בארכיאולוגיה, התחום שכל כך אהבת, אין לי מה להוסיף. רק שבוע שעבר הבטחת לי ולעמית שכשהמצב במצרים ירגע תקח אותנו לסיור בפרמידות, סיור שעכשיו כבר לא ייצא לפועל... קשה לי להפרד ממך ככה, אבל אני יודע שככה אתה רוצה שנזכור אותך: עצמאי עד הרגע האחרון ועושה את מה שאתה אוהב ממש עד לרגע האחרון.תמיד אמרת לי שהסקר מרפא את הכל, אבל בסוף אפילו הסקר לא יכול היה לעזור.הנכד יובל, בנם של אמוץ ואיריס
אדם ויהודית, פורים 1981


אדם זֵרטל ז"ל
אדם מופלא, חוקר דגול ו'נֵס' מהלך מבלי שידענו על כך, היינו באותה זירה, בראש הגשר על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. אני זוכר את ההפגזות הכבדות, כשנצמדנו לחולות בתפילה חרישית. אדם נפצע קשה ברגליו. נפגשנו כעבור שנים בהר עיבל, בסוף שנת החפירות הראשונה. ראיתי לנגד עיני 'נס מהלך', וקלטתי שאדם הלך על רגליו הפגועות ועל זרועותיו נתמכות הקביים, הרבה יותר מכל הבריאים העומדים, כמוני. לכן הוא הגיע וגילה אתרים שאיש לא העלה על דעתו את עצם קיומם – האתר בעיבל
במיקום שלא היה צפוי, אל-אחוואט, אתרי 'כף הרגל'. בסוף הביקור, אחרי שראיתי במו עיני את המבנה המלבני הסגור מכל צד, ללא פתח, והדרך היחידה אליו עולה על כבש משופע (כפול), ואחרי שהתחלתי לקלוט את הממצאים של שרידי פולחן – קרבנות עולה של זכרים צעירים ("בני שנה") מבהמות טהורות, בהתאמה מדויקת לחוקי הקרבנות בתורה – בלי שום פסלים, ובלי עצמות חזירים (המצויים כל כך במקדשים כנעניים ופלישתיים) – אמרתי לאדם זרטל כך – אדם, הוכחת את משמעות הממצא ללא ספק – מזבח ישראלי בהר עיבל, מתקופת ההתנחלות של שבטי ישראל בארץ, בהתאמה מדהימה לסיפור בספרי דברים ויהושע, ולחוקי הקרבנות בספר ויקרא – אבל יש המון שאלות – מדוע לא רואים מכאן את שכם? היכן היה הר גריזים? מדוע המבנה מלבני ולא מרובע? מדוע פינותיו פונות לרוחות העולם, ולא צלעותיו (כפי שלמדנו תמיד)? ועוד הרבה שאלות, שאיש לא חשב לשאול עד חשיפת המזבח הישראלי הקדום ביותר. ענה לי אדם זרטל – יואל, על שאלות כאלה אתה צריך לענות! אני רק ארכיאולוג.כך התחילה שותפות עמוקה בינינו, שתימשך גם אחרי שה'נס' המהלך חדל מלהלך. מחקריו וממצאיו יחייבו את חקר המקרא וההלכה, להתחיל לחשוב מחדש – לכן כל כך קשה לעמיתיו לקבל את פרשנותו לממצאים שנחשפו. אבל כפי שאמר לי אדם זרטל פעמים רבות – "35 שנה, אף אחד לא כתב מאמר מדעי נגדי, אפילו לא אחד, רק מאמרים בעיתון". תהי נפשו צרורה בצרור החיים וינוח (סוף סוף) על משכבו בשלום. נתאמץ להמשיך במפעל חייו שיניב פירות ויכה גלים לדורות רבים.
יואל בן-נון

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה