חפש בפינת יזכור

רות עצמון

1924 - 2015
הספד לרות עצמון

רות כהן נולדה בברסלאו בשנת 1924 לגרטרוד (טרודי) ווילי כהן. המשפחה גרה ברחוב מרוצף ושקט ברחוב ולפל שטראסה. היא הייתה האחות הגדולה לתמרה וסוזאנה והיו לה אחים גדולים מנישואין קודמים בשם ולפל וארנסט.

משאת נפשה של רות, מגיל צעיר הייתה לצאת להכשרה ומשם לקיבוץ. בגיל 14, רות ברחה לדנמרק במטרה להגיע להכשרה ולברוח מהנאצים. וכך מצאה את עצמה, נערה קטנה בתחילת גיל הנעורים במסע ארוך ומייגע מדנמרק דרך רוסיה ותורכיה לבנון וסוריה ולבסוף בישראל. אביה נשאר עם המשפחה. שנים רבות לאחר מכן, גילתה רות כי הוריה ואחיותיה האהובות והיפות נלקחו ליער ושם נרצחו בדם קר. רות מעולם לא סלחה לאביה על כי לא עשה ניסיון להימלט, ומכל משפחתה נותרו רק כתביו. בשנת 1939 יצאה רות להכשרה ומשם עלתה למשמר העמק במסגרת עליית הנוער.

הצברים לא קיבלו את העולים החדשים בקלות, הציקו להם ולעגו למבטאם. הם למדו עברית ורות הציקה לחבריה שידברו אך ורק עברית.

מתוך רצון לתת בחזרה לעליית הנוער, רות ביקשה לעבוד עם ילדים. בתחילה עבדה רות בקיבוץ עמיר לשם הגיעה עם ההכשרה היוגוסלבית ומשם לקיבוץ עין שמר שם קבעה את ביתה. רות ביקשה לצאת ללימודים. בתחילה, נתקלה בסירוב עיקש. אולם, רות הדעתנית והמאוד עיקשת, לא ויתרה ויצאה ללמוד. היא החלה לעבוד כמורה בחברת הנוער. אלו היו נערים ונערות מבתים קשים, לעיתים היו יתומים ונטושים. שנים לאחר מכן זכרו את רות שביד רכה מרגיעה אותם ולעיתים מונעת מהם לנטוש ולברוח. הנערים והנערות היו עובדים משעות הבוקר המוקדמות עד ארוחת הצהריים ורק אז היו מתחילים את יום הלימודים. רות, שהכינה מערכי שיעור מרתקים שכללו קטעי ספרות יפה ומידע על עולם הטבע, ראתה כיצד היו נעצמות עיניהם מרוב עייפות. נסערת, נסעה לתל אביב והגיעה עד ליעקב חזן ושאלה אותו: איך אפשר ללמוד אחרי יום עבודה? למה אי אפשר שינהגו בהם כבשאר בני הקיבוץ? היא קיבלה תשובה פתלתלה ומתחמקת אך, כרגיל, התעקשה ולא ויתרה והשיגה פשרה: שבוע לפי תפיסת יעקב חזן ושבוע לפי רות כהן, המורה העיקשת מקיבוץ עין שמר. מתוך דברים שכתב בנדה, שהיה חניך של רות כהן בחברת הנוער: "כילד, אני זוכר את רות מסתובבת בין הצריפים, משתתפת פה ושם בשיחות בין הערביים. רות. חשוב לי שתדעי כי אילולא הגעתך המקרית לפגישה הראשונה ביום הראשון להגעתי לקיבוץ ייתכן...ואינני רוצה לעסוק בניחושים...די לי במה שראיתי מה קרה לחברי בעבר ולאן הם הגיעו...אם כך. שפר עלי גורלי."

רות הייתה נדיבה ורחבת לב, דעתנית, פמיניסטית ושוויוניסטית. את התכונות האלה לקחה איתה לתפקידים הרבים והבכירים שמילאה בקיבוץ. בשנות ה- 70, לפני הקמת חדר האוכל החדש, היא קיבלה פיצויים כניצולת שואה בדנמרק. יום אחד, מבלי להכין איש, הגיעה משאית ופרקה שולחנות וכסאות כי רות חשבה שהחברים שמגיעים מיום עבודה ראוי שישבו בנוח ויאכלו בנחת.

בימיה הראשונים בישראל חשה, כמו חבריה געגועים עזים הביתה. כדי להסיח את הדעת, רקדו הרבה ורקחו בסתר ממתקים מביצים וסוכר. אולי בגלל הגעגועים האלה פיתחה חיבה יתרה לקצפת. בביתם של רות ויצחק, לא היה יום שישי ללא קצפת. יש אומרים שגם כאקונומית דאגה שהחברים יקבלו קצפת לארוחה. היא הייתה ידועה כרחבת לב שלא לומר בזבזנית. ולרכז המשק שביקש ממנה לחסוך אמרה: "אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, חברים עובדים קשה ומגיע להם לאכול".

כשרות הייתה מזכירת קיבוץ, פיתחה יחס מיוחד לחולים. הייתה עולה על אוטובוס ונוסעת לשווקים כדי לקנות מתנות לחולים.

בגיל מתקדם יותר רות לקחה על עצמה את ניהול הארכיון אותו פיתחה עד מאוד. ניהול הארכיון היה התפקיד האחרון אותו מילאה בקיבוץ. למרות שנכחה בשיחות הקיבוץ והרבתה להשמיע את דעתה היא לא לקחה חלק בתהליך השינוי. זה לא היה קל עבורה. אחד הדברים האחרונים שכתבה בעלון המשק היה :"גם לאחר 60 שנות עבודה, אני רוצה להיות משמעותית" ואנחנו חברי עין שמר רוצים לומר לך כי גם כיום, שאת אינך איתנו את משמעותית, כי נגעת בחיים של כל כך הרבה אנשים, נגיעה רכה, או קשוחה אך אוהבת, ממש כפי שהיית וחיית.
חיים חננאל, בשם קיבוץ עין שמר


לאמא
אמא הייתה ונשארה חריגה בנוף בו גדלנו. כבר לפני 50 שנים הייתה לה קריירה, היא הייתה פמיניסטית
במעשיה ובמחשבותיה. מגיל צעיר אני זוכרת את אבא מטפל בי בהעדרה בשל נסיעות עבודה, לימודים, ישיבות ותרומה לחברה בקיבוץ, לתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית. אני זוכרת זאת לאורך כל הדרך. הבנתי שהיא התאמצה תמיד לשוב הביתה ככל שיכלה על מנת לטפל בנו. אבל המסר היה ברור: משפחה זה הכי חשוב, אך יש לתרום גם לאחרים, כל אחד כפי יכולתו. המסר היה שאפשר לשלב קריירה ציבורית עם חיי משפחה.
התפקידים שמילאה אמא היו חלק מחיינו. ובדרך כלל הייתי גאה בה ובמעשיה והתפקידים שמילאה. אמא שילמה גם מחירים על הפעילות הענפה שלה, אבל אף פעם לא שמעתי חרטות. לא שמעתי, כי חרטה לא הייתה. הייתה מחויבות מלאה לתפקיד לצד מעשיות רבה. החשוב הוא מה עושים. והרבה עשית, למען הרבה אנשים ובמשך הרבה זמן.
אימא, את הולכת מאיתנו, אך נשארת בליבותינו. היי שלום , אימא. היי שלום.
ולסיום, אני רוצה לומר תודות בשם כל המשפחה לחברי קיבוץ עין שמר שבמשך השנים דאגו ושאלו לשלום אימא ונתנו לה תחושה שהיא נשארה בלבבות של רבים. אני מאמינה שהיא הרגישה דאגה ואהבה זו.
תודה מיוחדת לנירית, צאלה ומרים, לד"ר נגב וליקירת המשפחה בשנים אלו – אוריין, שתמכה באימא, ובנו ובאלווירה המטפלת ונענתה לכל פניה בכל זמן. היו ברוכים, תודה לכם.
תלמה כרמין

אמא יקרה שלי 
אני כבר מזמן הרגשתי שהספיק לך. פחדתי שעכשיו שתלמה ואני לא בארץ תעשי לנו כאומרך "תרגיל". 
לא חזרתי ללוות אותך כי החיים הכתיבו דברים אחרים ואנחנו הבנות, מאמינות שכך היית רוצה. רצית שנבלה, נהנה, שנחיה. החיים בשבילך היו חשובים יותר מהכל. עוד קפה ועוגה, עוד חנות, לעזור למישהו. אז יצאנו לבלות. אני בלונדון אם הילדים.
בדיוק היום בזמן שאת נשמת את נשימותיך האחרונות אני אמרתי להם לתת למישהו ברחוב כסף כי סבתא רות לימדה שצריך לעזור אם אפשר.
את הסצנריו הזה שלא אלווה אותך מעולם לא דמיינתי. 
כבר נפרדנו מזמן בהרבה אופנים, כל פעם עוד קצת עד שכבר לא קשרת קשר. אני מתגעגעת אליך כבר המון זמן, ואת חסרה לי בהרבה מהלכים בחיי המשתנים. 
כל חיי הייתי מאד קשורה אליך. דיברתי איתך בטוב וברע, תמיד היה אפשר להתייעץ, להשמיע ולמרות שאימהות תמיד מרגיזות - גם לשמוע ולהקשיב. היית עבורי סמל ודוגמא להרבה ערכים ועקרונות ודרך בלתי מתפשרת בחיים. חוזקה בלתי ניתנת לערעור. אבל אולי הדרך החזקה מכל לאימהות. היית אמא בלתי מתפשרת, גב חזק ואיתן שנמצא איתי בכל מקום. לכן החוסר שלך בשנים האחרונות הולך ומעמיק. הקשר המשפחתי הזה איתו באת מהבית, תחושת האהבה הנתינה והחשיבות לכל בן משפחה באשר הוא ומהי דמותו, היו חוט השני בחיי, ועוברים מדור לדור. 
יש לי המון מה לומר לך ואני אומרת זאת ביני לבינך כל הזמן.
נוחי לך אחרי עמלך הרב עלי אדמות ליד אישך שאהבת. ( לא את ולא אני לא מאמינות בעולמות אחרים אבל תוכלי לסגור מעגל עם אבא אמא והאחיות שלך, אליהם התגעגעת כל חייך).
באהבה רבה 
אורית

לסבתא
ממש לפני שנה חלמתי שאני וסבתא נפגשות ומדברות כמו פעם. התעוררתי בבוקר בתחושת געגועים דוקרת שמלווה אותי מאז כבר שנה. סבתא הייתה תמיד בעשייה, עבדה ויצרה, בדרך כלל בשביל אחרים. עזרה להקים מדינה, קיבוץ, משפחה, סבתא בעצמה ידעה גם היא להתגעגע- חיה בקיבוץ אבל שאפה תמיד לשבת בבתי קפה בעיר. ברחה מאירופה אבל התגעגעה וחזרה לנופים שלה שוב ושוב בטיולים. 
כשהייתה מתגעגעת הייתה יוצאת לטייל, לבלות להיפגש. כך הפכה אפילו את הגעגוע למקור לכוח ועשייה. תמיד עשתה דברים עם אומץ, כנות ומתוך דאגה לאחרים.
סבתא, אני מתגעגעת אלייך המון. אני מתגעגעת, וחושבת כמה חבל שאני לא יכולה להראות לך איך אני מנסה להפוך את הגעגוע הזה שלי, גם כן לעשייה בעבודה שלי יום יום.
Lastly, I want to say thank you to Elvira. We have had the privilege and honor to intrust you with caring for Savta. Thank you for caring for her with respect and love. on behalf of the entire family I want to tell you that we are truly thankful for all you have done for Savta and we know that if she could she would also thank you for your kindness and caring.
כרמל כרמין

לסבתא
סבתא רות הייתה אספנית של זיכרונות.
בכל שנה בבית הספר היסודי הייתה מתייקת את התעודה שלי, לא לפני שספרה את ה"טוב-מאודים" וה"מצויינים" והייתה מספרת בגאווה על ההישגים שלי בשיעורי לשון וחשבון וטבע.
גם עבודות לבית הספר ופוסטרים שהכנתי לפרוייקט מדע ושלל ציורים ושרבוטים היא ליקטה וגנזה בארגזים בארכיון הקיבוץ.
כמו אביה שכתב יומן עד יום מותו, כך חינכה אותי להתמיד בכתיבת יומן. ואני מצטער שלא התמדתי. כי כמו חלומות הלילה שנעלמים כל כך מהר עד שכמעט אי אפשר לתפוס אותם, כך הזיכרונות מתקהים עם השנים, מאבדים מהחיות שלהם ומהחדות שלהם.
סבתא ידעה את הסוד הזה ולא הפסיקה לאסוף את זיכרונותיה ולשמור עליהם מכל משמר. בתמונות, בסיפורים, בספרים, בארגזים.
עכשיו סבתא גם את נאספת אל הזיכרון שלי, שלנו, ואני מבטיח לשמור עליך.
ירדן כרמין


לסבתא 
כילדה תמיד אהבתי לספר לכולם שיש לי שלוש סבתות ולהוסיף בגאווה שהכי סבתא מכולן היא הסבתא הלא ביולוגית שלי. ובאמת זכיתי בך כסבתא שלישית – סבתא חמה, אוהבת ומפנקת ומאוד מאוד משפחתית. את אחראית לכל כך הרבה זיכרונות ילדות מתוקים – האירוח המפנק שלך בכל ביקור שלנו בחופשות הקיץ בארץ, ניחוחות הפנקייקים להם היינו מתעוררים מדי בוקר כשהיינו ישנים אצלכם, הטעמים הבלתי נשכחים של הבישולים שלך בארוחות הארבע, מכתבים שהיית מקפידה לשלוח לי ללונדון ועוד ועוד. את כל אלו אנצור בליבי לעולם ואקפיד לספר עליהם לילדיי. עברת והספקת כל כך הרבה בחייך. לעד תישארי אישה חזקה, חכמה, חרוצה, חריפה ואמיצה בעיניי. אישה יוצאת דופן. אהבת כל כך לראות עולם, אהבת תרבות, ספרים, הקפדת על לשון תקנית ויפה, היית רעיה, אמא, סבתא ואפילו סבתא-רבה למופת. כמה הייתי רוצה לשמוע אותך קוראת לי שוב "שריקי", כמה הייתי רוצה שנשב לנו שוב בבית קפה כמו שאהבנו, לשמוע את סיפורי ילדותך הבלתי נתפסים על הדעת, כמה הייתי רוצה שתתקשרי אלי כמו פעם ותשאלי בצורה הכל כך אופיינית לך "שכחת את מספר הטלפון שלנו?". סליחה סבתא שלא תמיד התקשרתי מספיק, לא תמיד ביקרתי מספיק ולא מספיק אמרתי כמה אני מעריכה ואוהבת אותך. אבל כנראה שיש דברים שמבינים רק כשכבר מאוחר מדי. עכשיו את מצטרפת לסבא ואנחנו נתגעגע לשניכם. אך זה דרכו של עולם. נוחי על משכבך בשלום סבתא והיי רגועה שאנחנו כאן נמשיך לשמר את המורשת המשפחתית שיצקת והנחלת בכולנו. אוהבת וכבר מתגעגעת, נכדתך, שרון

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה