חפש בפינת יזכור

טובה לוי

נולדה 10.12.1929
נפטרה 25.3.2014

דברי ההספד של לאה וטלי
אמא יקרה,
כל ילדותי שמעתי ממך את סיפורי ילדותך שלך. סיפורים שחלחלו ונטמעו בי עד שהפכו לחלק ממני. מפיך הם נשמעו תמיד חיים ופועמים. אנסה לתאר מעט מקורותיך יוצאי הדופן.               
נולדת ב-10.12.29, בעיר חלם בפולין. העיר שתמיד אמרת עליה שהיא "הכי חכמה" כתזכורת לסיפורים העממיים על "חכמי חלם".  אחריך נולדו שני אחיך – משה ומנחם. אביך יעקב בקר היה מנהיג "פועלי ציון שמאל" בחלם.                                                                                
בילדותך ברחת עם משפחתך מהנאצים ונדדת עם אמך ושני אחיך בין המדינות של ברית המועצות לשעבר, בזמן שאביך נלחם בשורות ה"צבא האדום". אמך, ציפורה, דאגה לפרנס ולהאכיל אתכם ואף דאגה להשכלתכם, עד כמה שניתן היה בתנאים הקשים של המלחמה.     
את, שהיית עזר כנגדה, למדת כבר מגיל צעיר לבשל מהמעט שהיה (כגון, מרק מקמח ומים) ולעשות את כל מה שניתן כדי לעזור לה בגידול אחיך הקטן מנחם, שהיה אז בן 3 לערך ולשרוד את החיים הקשים, כמעט ללא כסף וללא מזון.                                                                        
 סיפור אחד ששמעתי ממך פעמים רבות,  נגע ל"תחרות" שנהגת לערוך עם משה, אחיך הצעיר ממך בשנה וחצי, בזמנים שלא היה בהם אוכל. כל אחד מכם קיבל שקית אותה תפרה לכם אמכם ובה פרוסת לחם אחת והתחריתם ביניכם מי יגמור את הפרוסה אחרון עד סוף היום.          
 שנתיים לאחר תום המלחמה עלית עם חבריך מתנועת השומר הצעיר על אניית המעפילים "יציאת אירופה" או בשמה הידוע "אקסודוס".                                                                           
בכל פע ם שסיפרת את סיפורם של מעפילי אקסודוס, היו עיניך נתלות באוויר ואישוניך ברקו מהתרגשות. היית חוזרת לשם – לסיפור הגבורה המרגש והמצמרר, סיפור של צעירים בעלי חזון שחשו עצמם בעלי כוחות על.                                                                                            
בגילי היום אני מבינה שסיפור אקסודוס הוא סיפורם של יהודים שחיו בתקופה ההיא ונדרשו להיות גיבורים בעל כורחם, על מנת לשרוד בתנאים בלתי אפשריים ולא אנושיים וכדי להשיג את מטרתם הבלתי מתפשרת לעלות לארץ ישראל. יהודים אלה ראו בארץ ישראל בית ומקום מפלט, שאחרי כל שנות הנדודים ייתן מענה למצוקותיהם ולאסון שפקד את משפחותיהם ואת בני עמם.                                                                                                                                   
שנה לאחר שהורדת בכוח עם שאר מעפילי אקסודוס במחנה מעצר בגרמניה, עלית לישראל עם האנייה "טטי" – האנייה הראשונה שהגיעה לארץ עם דגל ישראל מתנופף מעליה בדיוק ביום קום המדינה: 15 במאי 1948.                                                                                                   
לאחר עלייתך לארץ חיית 3 שנים בקיבוץ חפציבה שם למדת בחברת נוער. בהיותך בת 20 התחתנת עם חיים, בעלך הראשון וילדת את לאה.                                                                            
לאחר גירושייך ומות אמך הגעת עם לאה לקיבוץ עין שמר, חדורת אידיאולוגיה ומוטיבציה שכה אפיינו אותך. בכל מה שעשית ובכל מקום עבודה אליו הגעת הכנסת כדבריך "חתיכת לב" ועשית הכל באהבה ובמסירות גדולה.                                                                                          כעשר שנים לאחר שהגעת לקיבוץ פגשת את אברהם וביחד הקמתם משפחה גדולה שכללה את ילדיו של אבא: אמציה, איתי וענת, את ביתך: לאה  ואותי, בת הזקונים המשותפת.                                          
כאמא היית תמיד חמה, מחבקת, אוהבת ודואגת.                                                                           
 40 שנים חיית עם אבא חיים טובים ומלאים. כשאבא חלה ולאחר מכן נפטר, משהו בך כבה ונשבר.                                                                                                                                        
 9 שנים היית חולה במחלה ארורה שכילתה אט אט את כל המיומנויות המאפשרות לאדם לתפקד ולחיות חיים עצמאיים וטובים.                                                                                   
 עתה, כשהגיע הרגע לומר שלום אני חשה שאין בפי מספיק מילים לבטא את הערכתנו העצומה לאופן בו נהגו בך חברי הקיבוץ והקיבוץ כולו כקהילה תומכת.
אנו רוצות לנצל את הרגע הזה כדי להודות לקיבוץ עין שמר ובאופן אישי לכל אותם אנשים נפלאים, שערכים כמו חמלה וכבוד לחלש, לחולה ולזקן עמדו ועומדים כל העת מול עיניהם.      
   בכל אותן 9 שנים ארוכות ומייסרות ליוויתם את אמא, דאגתם לרווחתה וסייעתם לנו לשמור עליה ועל כבודה.                                                                                                                             חמש שנים נעזרה אמא בריצ'י – מטפלת יחידה במינה, מסורה ואוהבת, אשר דאגה לה לכל צרכיה, בליווי של אוריין גנדלמן המדהימה.                                                                                
 בנוסף, אנו רוצות להודות לז'קלין ברכה, אשר ליוותה אותה לאורך כל הדרך מתוך אהבה ענקית, חמלה וכבוד אנושי. ריגשת אותנו מאד.                                                                              
  רק לאחר שהיכולת לעזור לאמא בביתה מוצתה והבנו שאת העזרה הטובה ביותר תוכל לקבל בבית דורות, העברנו אותה לשם.                                                                                             
 בשלב זה חששנו מאד לאמא, אשר תמיד הייתה כל כך רגישה לכבודה ולעצמאותה. מהר מאד התבדו חששותינו וגברה הערכתנו והתפעלותנו. בבית זה ראו באמא קודם כל בן אדם  ונהגו בה במידת החמלה, החסד והרחמים, וברגישות שלא ניתן לבקש גדולה ממנה.                                    
 אנו מודות מכל ליבנו לקרן משיח ולכל המטפלים והמטפלות המסורים כל כך שליוו אותה לאורך תקופה זו ושחלקם אף עמדו ליד מיטתה כשעצמה את עיניה לעד!!                                     
אמא יקרה, כל חייך בחרת להמשיך ולראות את הטוב שבכל דבר.                                                 
 היית אישה אצילה וחכמה, מלאת רגישות, נדיבות וחמלה והצלחת לשמור על תכונות אלה גם בשנים בהן לא היית במיטבך.                                                                                                          
 אנו גאות בך מאד ואוהבות אותך עד בלי די.                                                                                       
 נוחי בשלום על משכבך!                                                                                                                          
לאה וטלי
הספד על סבתא טובה:                                                                                                               
 סבתא יקרה,                                                                                                                              
מאז שאני זוכרת את עצמי את כבר היית חולה, אבל אז המצב שלך עוד לא היה כל כך קשה. בשנים הראשונות אני ואימא היינו ישנות אצלך ומטפלות בך.                                                               
אני זוכרת שעוד בתחילת המחלה תמיד כשבאתי את שיחקת איתי והיית לצדי.                                      
אחרי זה הגיעה ריצ'י, שטיפלה בך והייתה מסורה אליך.                                                                          
בשנים האחרונות המצב התדרדר ונהיית יותר חולה.                                                                              
כבר שכחת אותנו, אך אני תמיד, כשהסתכלתי עליך טוב טוב, ידעתי שבתוך תוכך את עדיין בן אדם שאוהב אותנו המון ושבליבך את עדיין זוכרת אותנו ואוהבת אותנו.                                 
כשעברת לבית דורות ידעתי שזמנך לא ארוך ושאת כבר מאד חולה.                                                    
 לא ידעתי כמובן איך את מרגישה וחושבת, אבל ידעתי שלפעמים את סובלת.                        
כשביקרתי אותך לקחתי אותך לטיולים וחיבקתי אותך המון.                                                        
בימים האחרונים הודיעו לי שחלה התדרדרות במצבך וישר הבנתי שאנחנו הולכים להיפרד ממך  וכמובן שהייתי עצובה, אבל ידעתי שיהיה לך טוב כי את לא תסבלי יותר.                                    
סבתא יקרה, אני מאד אוהבת אותך וכל הזמן חושבת עליך.                                                               
את היית אישה מדהימה ויפת תואר, תומכת וסבתא טובה ורגישה.                                                       
נוחי על משכבך בשלום.                                                                                                            
  אוהבת, אלה
דברי הספד שקרא מליק גור

טובה בקר לוי
טובה נולדה ב- 10.12.1929 בעיר חלם שבמזרח פולין. להוריה יעקב ופיגה.                                              
אמה במקצועה תופרת. אביה פעיל פוליטי שעמד בראש האיגודים המקצועיים בחלם והמשיך בארץ בפעילות הציבורית במפ"ם.                                                                                                
היא גדלה במשפחה ציונית וסוציאליסטית שראתה בעליה לארץ ישראל את פסגת שאיפותיה.      
מלחמת העולם מטלטלת את המשפחה לרחבי רוסיה, על המשפחה עוברות תלאות רבות.          
לאחר המלחמה כנערה, טובה עוזבת את משפחתה ומצטרפת לקבוצת בני נוער. הקבוצה מגיעה לצרפת לבית יתומים שבו הם עוזרים בעבודות ולומדים עברית.                                                                
היא עולה לארץ עם אחיה באנייה "יציאת אירופה" אקסודוס. (שבמקורה הייתה אניית מעבורת בנהרות)  היא שותפה למהלך היסטורי שעיני כל העולם נשואות אליו. יחד עם 4500 עולים שעל האנייה, ניצולי מחנות, חניכי תנועות נוער חלוציות, קשישים ונשים בהיריון. הקבוצה שלה הם חברי "פועלי ציון שמאל", בגילאי שלוש עשרה עד שש עשרה, ילדים נערים ללא הורים, במורל גבוה כי הם מגשימים חלום - להגיע סוף סוף הביתה!!                                                                     לאחר שבעה ימי שייט האנגלים משתלטים על האנייה  תוך מאבק כשהעולים זורקים עליהם קופסאות שימורים ותפוחי אדמה  והאנגלים מטילים רימוני גז ויורים אש חיה .                              
 מאבקם הופך לסמל כשהעולם רואה שומע ומצלם.                                                                           
טובה מועברת עם כל העולים לספינות שמפליגות חזרה לאירופה ומיטלטלים בים בצפיפות וחום ונאבקים באנגלים. מנהיג העולים  מלהיב את העולים וזכור לה המשפט:" את החשמל אתם יכולים לכבות לנו אבל את השמש לא תצליחו לכבות לעולם."                                                                 
הם מגיעים לגרמניה שוב למחנות ושוהים שם כשנה. היא עולה לארץ עם סרטיפיקט ב15.5.1948, ביום הכרזת המדינה הם נכנסים שוב לנמל והפעם דגל ישראל מונף על התורן.   
טובה מקימה בית עם אברהם (כשלאברהם אלו נישואים שלישים ולטובה בת מנישואיה הראשונים).                                                                                                                                        
הם מגיעים לעין שמר ב1956 נולדת להם בת משותפת טלי ב-21.4.1967 . מעכשיו הם משפחה גדולה  חמישה ילדים: אמציה, איתי, לאה ,ענת, וטלי.                                                                
טובה אישה צנועה משתלבת בקיבוץ של פולנים, אישה חרוצה עם חיוך שמחייך ממעשיה, מתמונות חייה. מעורבת בחיי הקיבוץ ממלאת תפקידים רבים, עובדת בענפים שונים, בחקלאות: בגן הירק, מטעים, חממה. סידור עבודה, ועדת חברים (מספר פעמים) ועדת הלבשה, ועדת מינויים, וקופת  בית במטבח, במפעלי גרנות, ואחר כך בהנהלת חשבונות, שבה מתמודדת בהצלחה עם המחשב, ותוכנת "במעלה". כשאורה אדר ז"ל תומכת ועוזרת לה.  
"אלפי פרחים ישובו יפרחו                                                                                                            
עם אביב בזוהר נהרה                                                                                                                   
לפרח האחד אשר נקטף –                                                                                                             
לו אין תמורה.                                                                                                                                          
לו אין תמורה בזמן נערות                                                                                                                       
ובזרי חמדה ותפארה                                                                                                                      
לציץ הקט, הרך, אשר נרמס –                                                                                                                    
לו אין תמורה."    (שיר של פניה)
כשרצו בחלם להאיר את בית הכנסת החדש (כי שכחו לבנות חלונות) העמידו גיגית בחוץ וכשראו את השמש בתוך הגיגית... מיהרו וכיסו בסדין והידקו חזק חזק והכניסו את הגיגית עם השמש לתוך בית התפילה....
טובה הגעת אל בית עין שמר לקיבוץ כמו עירך חלם קיבוץ שיש גם בו נהר שהוא בעצם ואדי.. שיש עליו אפילו גשר תלוי... והארת באורך, טובך, ובמעשיך את ביתנו.
את נאספת  אל אדמת ביתך עין-שמר. תחסר טובה הטובה, הצנועה, יחסר החיוך..
יחסר אורך ...                                                      
              מליק גור

                            מרגלית ניידס מספרת 
אחותי טובה,                                                                                                                          
טובה ואני נפגשנו כשהגענו לקיבוץ ויוסי נכנס לגן והיה עם לאה בתה של טובה.                     
מצאתי אז את החברה הכי טובה שהייתה לי, היינו מבלות המון יחד, כל ערב נפגשנו ושוחחנו, נרקמה בינינו ידידות חזקה והיינו כמו שתי אחיות שמבינות אחת את השנייה.                       
נחשבנו ל"זוג נצחי". הקשר התהדק כשגם טלי בתה הייתה עם שולה בתנו באותה הקבוצה וענת בתו של אברהם הייתה יחד עם ניבה בתנו בקבוצת אילנות. המון דיברנו על הילדים.            
היינו יוצאות ביחד עם המשפחות לטיולים ופיקניקים בשבתות.                                              
בערבי שבת בחדר האוכל תמיד ישבנו יחד כמו משפחה, נוסף לכל גם גרנו בשכנות ונעזרנו אחת בשנייה. נהגנו לנסוע לתל-אביב לבילוי ביום כיף בעיר הגדולה.                                              
אני זוכרת כל העת את הימים האלו ומתגעגעת אליהם מאוד מאוד, לידי נמצאת תמיד התמונה ששתינו יושבות ליד עץ בתל-אביב צעירות ויפות. בזמן האחרון כשחלית הייתי מאוד עצובה כי ידעתי מהו העתיד. כשכבר לא הכרת והיה קשה להתקרב אלייך הרגשתי שאיבדתי אותך... עכשיו אני מקווה שאת בעולם טוב יותר...                                                                                 
 תמיד אמרת לי שאני אחותך שחסרה לך.                                                                                                  
אתך תמיד – אחותך מרגלית שאת היום חסרה לי.
דברים שקראה ברוריה בקר גיסתה של טובה (אשתו של אחיה הצעיר של טובה)

טובה יקרה,
באנו לכאן להיפרד ממך ילדייך, נכדייך, נינייך, משפחתך, ידידים, חברים ושותפים שלך לדרך בקיבוץ.
עבורי זאת פרדה טעונה בזיכרונות רבים.
אני מכירה אותך מאז היותי ילדה. ובשבילי היית תמיד האחות הגדולה של מנחם. זאת שאוהבת בלי גבול ובלי חשבון. שלעולם לא נוטרת ולכן גם לא נדרשת לסלוח. זאת שתמיד מוכנה לגונן. ושאינה מבקשת דבר לעצמה.
לא פעם תהיתי, האם השם הוא זה שמהוה מקור השראה לאדם בחיים, או שנהפוך הוא ובאיזו דרך נעלמה מותאם השם למי שברבות הימים מוכיח כי ראוי הוא לו. לך, מכל מקום, היה יאה וראוי השם טובה. כי כולנו הרי יודעים כמה נדיבה ושוחרת טוב היית. כמה דורשת שלום היית, ועד כמה ידעת להבליג גם על עלבון וגם על קיפוח.
אמרו עליך שאת אדם תמים ואכן כך הוא. כי כך בחרת להתנהל בעולמנו. לא להערים על הזולת, לא להתחכם לו, לא לחשוד בו ולעולם לא להבנות מחולשותיו. ואם כל אלה לתמימות ייחשבו, אז כן. היית אדם תם ותמים. כי את בחרת לתת. לתת ולא לקחת.
וככזאת, כמה צפוי וכמה אופייני היה סירובך, גם כשהגעת למצב של חוסר אונים, לקבל עובדת לסיעוד, וכמה אופייני עוד יותר היה האופן בו שוכנעת לעשות זאת. לאחר שכל שאר הניסיונות לשכנוע עלו בתוהו, הוחלט לפנות אל מידת החמלה שבך. כי הרי לעזור לאחר את תמיד מוכנה. נאמר לך, על כן, שבקיבוץ מצויה עובדת זרה חסרת בית ונשאלת אם תסכימי לסייע לה ולשכן אותה בביתך. וכך כנותנת סעד ולא כמקבלת סעד, הגיעה ריצ'י לביתך.
כמו בני דורה האחרים שנולדו באירופה, עברה טובה את איימי המלחמה הנוראה. היא נדדה עם אימה ושני אחיה הצעירים ממנה, בערבות הקור ובדרכי הרעב של סיביר. למרות שטובה הייתה עדיין ילדה, היא נחלצה לסייע לאימה בהצלת המשפחה.
בגיל 13 יצאה טובה לעבוד במפעל לעיבוד בשר עבור הצבא האדום. בסופו של יום העבודה, תוך סיכון רב הייתה מצמידה לגופה, מתחת לבגדיה, פיסות קטנות של בשר ושל שומן ומביאה אותם הביתה כדי שאחיה ואימה, לא יגוועו ברעב.
מי אינו שומע את הולם ליבה של אותה ילדה קטנה שעומדת בשער היציאה מהמפעל הגדול וממתינה בחרדה ובאימה לבדיקה הצפויה, ומי אינו שומע את תפילותיה, שגם הפעם הזאת לא ייגלו את אשר הסתירה. כמה אומץ, כמה נחישות  וכמה אהבה לאחר, נדרשים מילדה זאת שעוברת בשער יום אחר יום אחר יום.
ואכן, האומץ, הנחישות והדבקות במטרה היו לקווי אופי שציינו את התנהלותה של טובה גם בהמשך.
בגיל 17 עזבה טובה את המשפחה ועלתה על האנייה אקסודוס, במסע החתחתים הידוע, בדרכה  לארץ. ובהמשך, בקיבוץ, הייתה זאת טובה שעבדה בקיץ בחממה בטיפול בפרחים ובחורף בחדרי הקירור באריזתם למשלוח לחו"ל. טובה פעלה תמיד מתוך הזדהות עם החברים,      
עם המטרות ועם הדרך. ולכן, גם את הקשות שבמשימות ביצעה בדבקות ובהתלהבות.
כי בנוסף, ואולי מעבר לכל, טובה הייתה אדם נאמן ומסור. נאמן גם לבני אדם וגם לרעיונות.
טובה הייתה מסורה למשפחתה, ולא פחות מזה  לחברים ולקיבוץ.
באותה קנאות שהיא הגנה על בני ביתה היא הגנה על הרעיון של הקיבוץ. על אורח החיים השיתופי ועל העקרונות האידיאולוגיים של שוויון ואחווה.

טובה זכתה ללמוד  שנות לימוד בודדות בלבד. כתלמידה היא התבלטה בהישגיה והצטיינה בשקדנותה.
היא זכרה את שנות  הלימודים בגעגועים ולאורך כל חייה כאבה את גדיעתם בלא עת.
טובה אהבה לקרא וקראה הרבה. קראה בשקיקה ספרות עברית, ספרות רוסית וקלסיקה עולמית. אבל הגדולה בתשוקותיה הייתה התשוקה לראות עולם. לטייל לארצות רחוקות ולהכיר מקומות חדשים. ואכן יחד עם אברהם, בשנות הנחמה והנחת שהיו לשניהם, הם נסעו מדי שנה וכל פעם לארץ אחרת. טובה הייתה חוזרת מנסיעות אלה נלהבת ונרגשת ומספרת חוויות ורשמים בעיניים בורקות.

טובה יקרה שלנו,
בשנים האחרונות והקשות שבהן קננה המחלה במוחך, ראינו את רוחך הולכת ונמוגה, הולכת ונעלמת. אבל אנחנו כולנו כאן, כל אלה שאוהבים אותך וכל אלה שאת אוהבת, נזכור אותך תמיד כפי שהיית והנך באמת. אופטימית ומלאת חיות. מחייכת אלינו ואל העולם ושמחה אתנו בכל השמחות הקטנות.
וכשנעצום את עינינו גם נוכל לשמוע את צחוקך החם והנדיב.
בקרבנו תהיי תמיד.

בהזדמנות זאת, ברצוני להביע את הערכתי ותודתי לכם חברי עין שמר כיחידים, ולקיבוץ כולו כקהילה. מחמם לב ומעורר התפעלות האופן בו אתם נוהגים עם אותם חברים שאיבדו את היכולת לדאוג לעצמם. מרגש לראות כיצד אתם מטפלים בהם וכיצד אתם נפרדים מהם.
ויש בזה נחמה גדולה לכולנו.
תודה ולהתראות,
ברוריה בקר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה