חפש בפינת יזכור

יעקב רומנו

12.3.1926 – 11.4.2014

דברי ההספד שכתב וקרא עלי אלון
המיוחד שבין המיוחדים

ז'קי הלך לעולמו בגיל 88, גיל שֵׂיבה. כמה שנים קודם עוד ליווה את שולה החולה במסירות, יום-יום הביא אותה הביתה מבית דורות.
הוא ידע צער כששיכל את בתו הבכורה סמדר. בגיל ארבע התייתם מאמו.
חיים ארוכים מלאי מעשים, שמחות וכאבים.
הוא הקפיד מאוד שיקראו לו יעקב רומנו - שם משפחתו העתיק. "יש לי תעודה המוכיחה שהמקור הוא מיהדות ספרד, מתקופת האינקוויזיציה וגירוש ספרד. היהודים נדדו מספרד לאיטליה, לרומא, ומזה נלקח השם "רומנו". מאיטליה הגיעו לטורקיה, ליוון, לבולגריה וליוגוסלביה במאה ה-15, לבוסניה הרצגובינה ולעיר הבירה סרייבו, שם נולדתי ב-1926."
היה חשוב לו להמשיך את המסורת העתיקה של משפחתו והיה קשור מאוד לעיר הולדתו בה ביקר כמה פעמים - פעם ראשונה אחרי ארבעים שנה כדי לפגוש את אחותו שלא ראה אותה מאז ילדותו.
כשהייתי זקוק ל"הגדת סרייבו" העתיקה - מצאתי אותה כמובן אצלו.
אבל אין מה לעשות - בשבילנו הוא ז'קי, שם החיבה שלו בפי הוריו, חבריו ובפי כולנו.
יש מאות חברים בעין שמר, כל אחד שונה ומיוחד אבל ז'קי יש רק אחד ומכל המיוחדים הוא היה מיוחד מיוחד. הייתי אומר שכבר בחייו היה לאגדה מאגדות המקום, עם עשרות סיפורים. אחד מאלה שאינך יכול לתאר לעצמך את הפסיפס המקומי בלעדיהם.
מישהו לקח שתי תמונות מתערוכת הצילומים שהציג... מישהו גנב את פרי עץ האבוקדו מגינתו, עשרות חברים מודים לו על עזרתו בתיקונים שונים - והוא אכן היה מרבה לעזור בכישוריו הטכניים ובידי הזהב שלו... המזכירות הורידה לו ימי חופש בגלל נסיעה לחו"ל... תעודת סיום בהצטיינות של לימודי אלקטרוניקה, סיום בהצטיינות של קורס טלוויזיות צבעוניות... מודיע לחברים מתי יוצא האוטו לטיול בתבור... רכז ועדת תרבות, מקלט הטלוויזיות עם העגלה הקשורה בשרשרת "אבל אל תשכח להחזיר את העגלה"... הקקטוסים, גינת התות עם שעוני המים המשוכללים, המעבדה לצילום... טיולים בארץ ובחו"ל... מה לא, המון שטחי התעניינות, המון כישורים והמון ידע...
לדור שלא ידע את ז'קי תישארנה האגדות, כמו האגדה איך בא לנחם את שולה שהחבר שלה ישראל מההשלמה היוגוסלבית נהרג במלחמת השחרור ויצא משם... מאורס...
הוא היה רגיש מאוד לזכויות החבר בכלל - כולל שלו, כמובן. הנה ויכוח עם המזכיר, אחד עלי אלון, שניסה להעביר תקנון נסיעות לחו"ל - נקודה מאוד רגישה אצל רבים אז - וגם במיוחד אצל ז'קי, שאהב לנסוע.
כותב המזכיר: "מאז נכנסתי לתפקידי ולאור סיפורי הבלהות על גורלו של מזכיר הקיבוץ, תהיתי מי יהיה ה"נעלב" הראשון שלי - והנה הדבר קרה". והמזכיר כמובן מתנצל בפני החבר הנעלב, על שלא נתן לו את רשות הדיבור... אפשר לנחש מי היה ה"נעלב"... ז'קי עונה במאמר ארוך ומפורט ושוטח שוב את הצעתו לתקנון נסיעות לחו"ל על חשבון הקיבוץ שלא הובאה על ידי וועדת חו"ל... לא מזכיר מסכן יכול להתמודד עם ההיגיון החד והאלקטרוני המכֶה כמו מכת חשמל של ז'קי...
ז'קי החשמלאי בנה והרחיב את רשת החשמל בקיבוץ - מי לא זוכר אותו מטפס עם נעלי הטיפוס האלה על עמודי החשמל מעץ?...
בקיצור: אתה אומר "ז'קי" - ועולם שלם של זיכרונות מתעורר.
אבל יש ז'קי נעלם, הוא ז'קי הילד, הנער. מאיפה הוא הגיע, מאיזו משפחה, מאיזו תרבות? נפל בגורל היוגוסלבים והבולגרים שלנו להשלים קיבוץ פולני והזיווג של שתי התרבויות לא כל כך צלח. בעצם - מדוע לא נשארו בקיבוץ היוגוסלבי שער העמקים?
אתה מתבונן בתמונת הנעורים שלו: נער ממושקף פנים מאוד אינטליגנטיות.
תמונת הילדות הראשונה שהוא מתאר מזכירה גן עדן:
"בשנותי הראשונות הזכורות לי גרנו בביתנו ליד הנחל מיליצ'קה, עם גן עצי פרי גדול ועצום ועצים גדולים וגבוהים של שזיפים שחורים, דובדבנים ותפוחים. בקיץ כל שנה היינו מבשלים ריבת-שזיפים בדוד ענק ושומרים לחורף".
אבל מהר מאוד - מהר מדיי - בא הגירוש מגן העדן של הילדות: בגיל ארבע הוא מתייתם מאמו ואביו נאלץ להכניס אותו למוסד לילדים - עד שהתחתן מחדש.
הוא הולך לגן ילדים יהודי, בית ספר וגימנסיה יהודיים: "זכור לי המנהל-המורה האיום שהיה שולח את הילדים לקנות לו מקל מבמבוק דק כדי להרביץ לתלמיד שהיה מדבר בזמן השיעור או לא מתנהג כפי שהמורה רצה. לעמוד בפינה היה עונש קל. אנו הילדים מאוד פחדנו ממנו ועוד יותר התלמיד שהיה קונה את המקל, שגם היה הראשון שעליו המורה "ניסה" את המקל. אנו השתדלנו תמיד לגנוב את המקל ולהחביא אותו.. המשפחה הייתה ציונית, השומר-הצעיר, בגיל 16, ב-1941, מצליחה "עליית הנוער" להוציא אותו מיוגוסלביה ממש עם כניסת הנאצים - ואת השאר אנחנו כבר מכירים.
אמרו לי שכבר לפני עשור חלה ז'קי בסרטן - אבל אחרי הטיפול הראשון הפסיק את הטיפולים. בכל זאת הגיע לגיל מכובד, מטפל בשולה, בגינה, שותל קקטוסים בכל מקום...
אולי לא צבר, אבל קקטוס...
מתחת למעטה הקשיחות הקקטוסית העוקצת, ז'קי היה אדם עדין וטוב לב ואהב לעזור. בתור שכן, תמיד כשהחשמל או הטלוויזיה או מכשיר אחר שבק היינו קוראים לו.
אומרים: "תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים"... ז'קי הוא אחת האגדות בצרור המיתוסים של המקום הזה שלנו. חרוץ, יעיל, מסור למשפחה ולקיבוץ, אוהב תרבות, מין עמוד חשמל ועליו ציפורים - סליחה על ההתפייטות. דמותך הכל כך מיוחדת תלווה את חיי הקיבוץ שלנו כל עוד יהיו פה מספרי אגדות...


דברים שכתבה כרמית, בתו של ז'קי:

ז'קי, אבא שלי
נולד כבן הזקונים במשפחה של שני אחים גדולים ואחות. משפחה ששורשיה חוזרים אחורה לגירוש ספרד ולמגורים ברומא
איטליה. המשפחה נדדה עם השנים ועברה את הים האדריאתי ליוגוסלביה או מה שהיום נקרא בוסניה. היות שהגיעו מרומא איטליה נקראו הרומאנוס, מכאן שם המשפחה רומנו. אבא גדל בבית שהשפה המדוברת בו הייתה לאדינו או ספניולית כמו שקרא לה, וגם במשך חייו הבוגרים אהב מאוד את השירים והמוסיקה הקשורים לתרבות זו. בילדותינו בבית שמענו לעיתים קרובות את יהורם גאון שר בלאדינו. אבא היה מחובר גם לסרבו-קרואטית ועד מותה של אחותו (שמעולם לא עלתה לארץ ונפטרה לבסוף בזאגרב שבקרואטיה), היה מתכתב איתה בשפה זו ומדבר עם אחותו ועם בנה כשנפגשו.
דרכו של אבא אל הקיבוץ החלה עוד בבית הספר היהודי בסרייבו, שם בכיתה ה' הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1941 תוך כדי המלחמה מפעל 'עלית הנוער' הצליח להעלותו עם נערים יהודים נוספים לפלסטינה-ארץ ישראל, ובכך להצילו. את חווית הנסיעה והתלאות שעבר ברכבת במעבר במדינות הבלקן, סוריה, לבנון ועד שהגיע דרך המנהרה בראש-הנקרה לארץ- ישראל, סיפר לנו שוב ושוב.
אבא ניצל, אולם כל משפחתו המורחבת (לאביו היו תשעה אחים ואחיות וכולם היו נשואים ועם ילדים) נרצחה על אדמת בוסניה מידי משתפי פעולה עם הנאצים. שרדו רק שני אחיו ואחותו ועוד בן דוד רחוק שאיתם שמר על קשרים במשך כל חייהם. בכל פעם שאבא היה פוגש אנשים ששם משפחתם הוא רומנו הוא בירר אם יש קשר משפחתי, אבל לצערנו לא מצא קרובים נוספים במפגשים אלו.
אבא אמנם עזב את הבלקן, אבל הבלקן לא עזב אותו. הוא היה מאוד מחובר לסרייבו ולנופים של בוסניה-הרצגובינה. אם רצינו לפנק את אבא ידענו שכדאי להביא לו 'רחת לוקום' ובורקסים שונים שהזכירו לו את תרבות האוכל של בית ילדותו.
למרות חברותו בשומר הצעיר והצטרפות לקיבוץ חילוני, לאבא הייתה חשובה המסורת ובשנותיו האחרונות היה מספר שהוא הולך לבית הכנסת בחגים. כשעזבתי לדנמרק הוא נתן לי חנוכייה ושני פמוטים לנרות שבת וביקש שלא אשכח מאיפה באתי.
אבא אהב את הקיבוץ ואת ישראל והיה לו מאוד חשוב שאשאר מחוברת למה שקורה. באדיקות במשך שנים היה שולח לי מידי שבוע את 'עלון המשק', 'הדף הירוק' ועיתון 'הקיבוץ' כדי שאוכל לעקוב אחרי המתרחש. במסירות רבה גם היה מקליט בווידאו סדרות טלוויזיה ישראליות ואירועים חשובים ששודרו ושולח לדנמרק. זכורה לי במיוחד הקלטת ששלח עם סיקור הלוויה של יצחק רבין.
אבא שבגלל 'המלחמה ההיא' עזב את בית הספר ולימודים פורמאליים בגיל צעיר, אהב ללמוד, וכל חייו היה סקרן ללמוד דברים חדשים: אלקטרוניקה, מחשבים, שפות ואפילו קורס משפטים ב"מילוא".
הוא גם אהב חידושים טכנולוגיים והיה בין הראשונים בקיבוץ שהיה להם קומקום חשמלי, אופניים, טלוויזיה, וכשהגיעו ימי המחשב האישי עזר גם לי לקנות את המחשב הראשון שלי עוד בשנות ה80'.
אבא היה איש חרוץ ותרם מכישוריו בהרבה מקומות עבודה בקיבוץ ובמפעלי גרנות. זכורה לי במיוחד התקופה שבה עזר בהקמת המנפטה בגרנות ובנה שם את כל ארונות החשמל.
אבא אהב תרבות. ביקור במוזאונים, תאטרון, ומוזיקה קלאסית אהב במיוחד. מעט הידע שיש לי על אופרות הוא על יצירותיו של המלחין ורדי, שאבא היה שומע בשבתות.

תחביב הצילום היה חלק בלתי נפרד מחייו והעסיק אותו המון. סמדר, רויטל ואני הרגשנו שאנחנו הילדות הכי מצולמות בעין שמר. הוא השאיר אחריו אוסף אדיר ונדיר של צילומי משפחה, טבע, ומהווי הקיבוץ. טיולים גם הם היו חלק משמעותי בחייו, ואיתנו הבנות טייל בשבתות בחורף להרי מענית לראות את הפריחה ולאסוף פטריות וכמובן לצלם, לצלם ושוב לצלם.
למרות הטרגדיות בחייו ובעיקר מותה של סמדר בתו הבכורה בטרם עת, אבא לא ויתר, וניסה להכניס משמעות ועניין לחייו כמעט עד הסוף. על אף כל הקשיים הוא המשיך לדאוג לאמא ולנכדים.
היו לו חיים ארוכים והוא הספיק בהם הרבה.
נוח על משכבך בשלום.
כרמית


דברי ההספד שקראה רויטל, בתו של ז'קי:
אבא,
התאספנו פה היום, בפתחו של ערב חג כאילו ביקשת פעם אחרונה לקרב אל שולחנך את כל המשפחה.
בעבודת צוות מושקעת וגם כל אחד לחוד – לא רק בערב חג – אלא גם בסתם יום חול, אימא הייתה מעמיסה מכל טוב על השולחן ואתה היית מתעסק בציוד הצילום והתאמת העדשות, כאילו כל יום זה סוף העולם.
דלת ביתכם הפתוחה קיבלה אורחים מכל העולם, אולם עין שמר היה עבורך מרכז העולם. ולמרות זאת נכון דרשת: צאו – ראו עולם. והוספת ואמרת שיש לרכוש השכלה על מנת שתהיה הדרך צלחה. אולם כשיצאנו למסעות לגילוי עולמות מיד הרמת קול: "מתי אתן חוזרות?"
ובינתיים בתשומת לב רבה, במו ידיך, אחד ועוד אחד איבקת את פרחי עץ האפרסק הוורוד. שעות רבות פיצחת את אגוזי הפקאן והגשת לנו אותם חמים ופריכים מהתנור.
ולאחר שקטפת את פרי עמלך, בזהירות רבה הענקת אותו לנו ולעומדים פה לפני ארונך כאות להערכה. וכעת, ידייך עדיין מוכתמות מקליפות הרימונים שקילפת לנכדים.
האם ילדותך בסרייבו ונוראות מלחמת העולם הם אלו שתרמו לנחישותך הבלתי מתפשרת בבגרותך?
נחישותך לתכנן את הצעד הבא: כאילו להיות תמיד בשליטה.
כאשר התכוננת לעזיבתך – ליומך האחרון –שאלת "מי יאמר קדיש וברכה?"
התאספנו פה כולם, כמו שהבטחתי, חברים ומשפחה וכמו שביקשת אני אומרת בשמך תודה:
לצוות הרפואי שהיו עבורך כמשפחה: ד"ר נגב וצאלה מור. לאוריין גנדלמן ורקפת זהר נציגות מוסדות הקיבוץ, לאנשים הנהדרים העושים לילות כימים בבית-דורות. לקרובי משפחתך רחל ופרופסור אילן המל ושיפרה ורפי רומנו שעד יומך האחרון היו לצדך. ועוד רבים אחרים ששמם חקוק בזיכרונך.
אני מודה בשמך לאורחים, חברים ובני משפחה שבאו ללוותך בדרכך האחרונה.
יהיה זכרך ברוך.

הספד לסבא ז'קי, כתב נועם, בנה של כרמית:
לסבא שלי,
תמיד רצית לעזור לכולם, אבל לא תמיד ידעת איך.
בתור נכד שמגיע מחו"ל אני תמיד אזכור איך היית שואל שוב ושוב אם אני צריך משהו, ושתמיד הצעת לי גלידה ובננות.
היית מארח נהדר ולכל אורח שבא היית מציע את כל מה שהיה לך במקרר.

תמיד זכרת את ימי ההולדת של כולם, ואפילו זכרת כל חג מולד לשלוח לסבים הדנים שלי ברכה ומתנה. הם מאוד העריכו אותך והצטערו לשמוע על מותך.
מאוד היית גאה בעצי הפרי, בדלעות ובתותים שלך שאהבת לחלק למשפחה ולחברים בקיבוץ. בשנים האחרונות כשכבר היה לך קשה, שמחת שיכולתי לעזור לך לקטוף ארגזים על ארגזים של אבוקדו, פומלות ואשכוליות.
כל מי שהכיר אותך יודע שלא תמיד היה קל להיות איתך. עם השנים למדתי להעריך את המאמצים שלך ולהיות סבלני איתך. דרכך למדתי להבין את הקשיים של אנשים מבוגרים ואיך צריך להתנהג ולעזור, ושלפעמים העזרה הכי טובה היא פשוט להיות שם ולעשות חברה.
לחזור לקיבוץ לא יהיה אותו דבר בלעדייך.
תדע שאני גאה להמשיך את השם רומנו למענך.
נועם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה